אילו מחיצות אובונטו צריכה

בכל פעם שאני מתכונן לכתוב מאמר כזה אני זוכר את השנים הראשונות שלי באובונטו. למען האמת, בחיים שלי לפני הלינוקס אני חושב שהתקנתי מחדש את Windows 98 פעם אחת ופורמטתי עוד XP, אז עניין החלוקה עבורי היה משהו לפצל, אני לא יודע, עוגות וכאלה. זמן קצר לאחר מכן, המנטור שלי בלינוקס אמר לי משהו שאם אני רוצה שהנתונים שלי יהיו בטוחים ולא יאבדו אותם אחרי שעשיתי משהו קיצוני, שווה להפריד בין הדברים. אני יודע שרבים מכם שואלים את עצמכם את השאלה איזה מחיצות אתם צריכים אובונטו, אבל אני חושב שהדבר הראשון שעלינו לעשות הוא להבדיל בין צורך, דורש לבין מה שמומלץ.

דבר נוסף שכדאי לזכור הוא אילו מחיצות אנחנו כמשתמשים צריכים לדאוג. למשל, אם אנחנו הולכים להתקין את מערכת ההפעלה תופס את כל הכונן הקשיח, הייתי אומר שעלינו לדאוג לגבי אחד או אף אחד. אובונטו תדאג להכל כדי שהמערכת תוכל לטעון את הקרנל, אחר כך את מערכת ההפעלה ולבסוף את ממשק המשתמש. העניין הוא אם אנחנו רוצים משהו אחר, בין אם זה אפשרויות שונות או לדעת מה עושה מה. כאן ננסה להסביר כמה דברים על מחיצות של אובונטו, למרות שהיא תקפה לכל מערכת הפעלה המבוססת על לינוקס באופן כללי.

מחיצות הדרושות לאובנטו (וכל לינוקס) לעבודה

למרות שאם אנחנו רוצים לתפוס את כל הכונן הקשיח אנחנו צריכים לחשוב רק על אחד, אנחנו בעצם צריכים שניים. אחד מהם יהיה המגף, ה-EFI, שבו יותקן כל הדרוש להפעלת המחשב. כאשר מערכת ההפעלה יוצרת אותו באופן אוטומטי, לרוב יש לו גודל של כ-300MB, והמיקום שלו הוא הראשון מכולם. הפורמט שלו הוא בדרך כלל FAT32, ואתה צריך להיות זהיר מאוד כשאתה נוגע בכל דבר במחיצה הזו, או אז תצטרך להגיע לבלוג מיוחד זה או אחר אם אתה רוצה לשחזר את ה-GRUB או את המידע בכונן הקשיח.

המחיצה הנוספת שחובה שתהיה היא השורש (/). אם לא נעשה עוד מחיצות, הכל יעבור לשורש, גם קבצי מערכת ההפעלה וגם קבצי התצורה, ביניהם יהיו גם אלה של התיקיות האישיות של כל המשתמשים שנרשמו במחשב.

אם הספק שלך היה זה, אילו מחיצות היו הכרחי כדי שזה יעבוד אובונטו מכל סיבה שהיא, למאמר כבר אין משהו מעניין יותר עבורך. במקרה של חיפוש אחר משהו אחר, בסעיף הבא נסביר משהו מעניין יותר, ספציפית מה אמר לי האדם הראשון שלימד אותי משהו על לינוקס.

root, /home ו-/swap

כשהסבירו לי את זה מחיצת האתחול הושמטה מהמידע, בין היתר בגלל שהיא מתקין את עצמה (אם היא כבר קיימת) כשבחרנו כונן ולא צריך לעשות כלום, אבל סיפרו לי על השלושה האלה. הסיבה היא מאוד פשוטה, סוג של הפרד וכבש, או תתחלק ולא תפסיד, או שתפסיד פחות.

אם רוצים לעשות דיסטרו-הופינג בלינוקס, וההפצות לא כל כך שונות שאולי תהיה בעיה לשמור כמה שינויים, כדאי להחזיק את התיקיה /בית מופרד מהשאר. ב-/home ייכנסו התיקיות האישיות של כל המשתמשים שנרשמו בצוות, ולכל אחד יהיו המסמכים וקבצי התצורה שלו. הרעיון הוא שהקבצים האלה לא הולכים לאיבוד לאחר התקנה מחדש, ואם מה שאנחנו מתכוונים להתקין מחדש היא בדיוק אותה מערכת הפעלה שהתקנו, על ידי אי פירמוט המחיצה /home יהיה לנו כמעט הכל במקומו.

כאשר אנו מתקין מחדש מבלי לאתחל את המחיצה /home, מערכת ההפעלה עשויה להציג לנו כמה הודעות שגיאה, כגון כאשר היא אינה מסוגלת להתקין את היישומים שהתקינו במהלך התהליך. אבל הדבר הטוב הוא שקובצי התצורה יהיו בתיקייה, כך שכאשר מתקינים תוכנית שהתקנו לפני ההתקנה מחדש, התצורה תהיה כפי שהייתה.

לדוגמה, אם אתה אוהב אותי, שב-GIMP אני משאיר את הפאנל השמאלי של רצועה בודדת ושמרת תבניות, כאשר אתה מתקין מחדש את המערכת ומתקין מחדש את GIMP כל מה שיהיה במקומו. אם יש לנו Visual Studio Code עם הרבה הגדרות או הדפדפן המותאם במלואו, הכל יחזור להיות כמו שהיה לפני שהייתה לנו הבעיה שגרמה לנו להחליט לשחזר.

לגבי המחיצה /home: אל תזלזל בה

אפשר לחשוב שהמחיצה /home לא חשובה לתפעול מערכת ההפעלה, והן יהיו נכונות בחלקן. אבל אני אומר לך שזה רק עוזב. לפני זמן מה אימתתי את זה בעצמי: היה לי א דיסק SSD של 128GB וכונן קשיח של 1TB, וחשבתי "אם יש רק נתונים ומסמכים ב/home, אז אני שם את זה על הכונן הקשיח". זה נראה כמו מסקנה ללא טעות, אבל ההבדל בביצועים יהיה מורגש, והרבה. הכל נראה איטי יותר, והדברים מחמירים אם אנחנו יוצרים מכונה וירטואלית. בהיותו על כונן קשיח, הוא מתקשה לזוז.

אם יש לנו מקום, התיקיה /home חייבת להיות גם ב-SSD (אם יש לנו). אם יתברר שיש לנו הרבה מקום בכונן קשיח, אז נוכל להשאיר מסמכים כמו ה מוזיקה וסרטים, וצור קישורים סימליים לתיקיות המוזיקה והסרטונים בתיקייה האישית שלנו. מכיוון שצריך לקרוא רק מסמכים, המהירות לא מופחתת מאוד, אני אומר לכם מניסיון.

אזור /החלפה: מעט חמצן

זה אולי רושם אישי, אבל אני חושב שעם השנים מדברים פחות ופחות על המחיצה /לְהַחלִיף. לפני שנים רבות, כשהיו לנו מחשבים עם זיכרון RAM של 1 ג'יגה-בייט, הדברים היו שונים, אבל עכשיו, כאשר לכל מחשב חלש יש כבר 4 ג'יגה-בייט של זיכרון RAM, זה לא כל כך הכרחי. לא כל כך, אבל זה יכול להועיל.

מחיצת ההחלפה בלינוקס היא אזור בכונן הקשיח המשמש עבורו אחסן באופן זמני זיכרון שאינו בשימוש פעיל ב-RAM. כאשר זיכרון ה-RAM מתמלא, לינוקס משתמשת במחיצת ההחלפה כדי לפנות מקום ב-RAM כדי לאפשר למערכת להמשיך לפעול. מחיצה זו יכולה להיות שימושית גם במצבים שבהם נעשה שימוש בכמות גדולה של זיכרון, כגון בעת ​​הפעלת יישומים עתירי זיכרון או בעת עבודה בתחום מדעי הנתונים. או משהו נוסף ברמת המשתמש, כשמושכים תוכנות גרפיות, כמו עורך וידאו. במצבים אלה, מחיצת החלפה יכולה לעזור להבטיח שהזיכרון לא ייגמר למערכת.

שכן דבר נוסף שהוא חיוני הוא לישון שינה המחשב, עד כדי כך שהאפשרות להכניס אותו למצב שינה נעלמת (או ליתר דיוק לא מופיעה) בחלק מהמחשבים אם לא נותרה הכמות הדרושה.

מחיצת ההחלפה נוצרת או חייבת להיווצר במהלך התקנת מערכת ההפעלה, ובדרך כלל ממוקמת בקובץ נפרד ממערכת הקבצים הראשית. מחיצת ההחלפה יכולה להיות גם קובץ במערכת הקבצים הראשית, אם כי זה לא מומלץ כי זה יכול להאט את המערכת.

וכמה צריך להשאיר למחיצה הזו? אני חושב שאם תזרוק את השאלה הזו בסרגל לינוקס, יהיה מאבק. שמעתי על הכל, והכל שונה. באופן כללי, מומלץ למחיצת ההחלפה לפחות פי שניים מגודל ה-RAM המותקן במערכת. לדוגמה, אם למחשב שלך יש 8 GB של זיכרון RAM, מומלץ שתהיה לך לפחות מחיצת החלפה של 16 GB.

חשוב לציין שלמרות שמחיצת ההחלפה יכולה להיות שימושית במצבים מסוימים, אין לראות בה פתרון למחסור ב-RAM. אם המערכת שלנו משתמשת במחיצת ההחלפה לעתים קרובות, הדבר הטוב ביותר שאנו יכולים לעשות, אם אפשר, הוא להגדיל את זיכרון ה-RAM.

השורש: ... השורש של הכל

השורש בפנים לאן צריכה ללכת כל מערכת ההפעלה. זה כמו C: ב-Windows, שם הכל מותקן וממנו כל השאר. במחיצת השורש (/) נמצא את התיקיות החשובות ביותר ואיתן עלינו להיות זהירים יותר, כגון /bin ו-/etc.

לגבי הגודל שצריך להשאיר, זו דעה קטנה של כל אחד. שלי הוא שאין צורך להשאיר הרבה מקום, כי תוכניות בלינוקס, אלא אם כן מותקנות הרבה חבילות snap ו-flatpak, הן בדרך כלל קטנות (משלימות תלות משותפת עם תוכניות אחרות). אובונטו זה יכול להיות מותקן בצורה מושלמת ב-20GB, ונוכל להתקין לא מעט תוכניות עד שנגמר המקום לשורש שלנו. כי כאן אנחנו מדברים על מקרה שבו התיקיה /home מופרדת, וב-/home יהיו הקבצים הגדולים ביותר, ביניהם יהיו מוזיקה, סרטים ומשחקים שיכולים להיות בפורמט ISO.

עכשיו, אם היית שואל אותי כמה להשאיר לפחות, הייתי אומר רק כפול, בערך 40GB כך שיותר מ-30 יישארו פנויים לאחר ההתקנה.

כיצד ליצור מחיצות באובונטו

אני יודע שיש אנשים שעדיין יגידו שדרושות עוד מחיצות, ואולי במערכות קבצים אחרות, אבל אני חושב שעם השלושה האלה יהיה לנו טוב. אם כבר, גם לדבר על, אם יש לנו מקום, השאר מחיצה לנתונים בצורה של גיבוי, והגודל לתת לו יהיה תלוי גם בצרכים של כל אחד. כמובן שעלינו לבחור היטב את הפורמט: EXT4 הוא ה-Native והכי בשימוש בלינוקס, אבל BTRFS הוא מה שישמש בעתיד ואם נרצה להשתמש בו גם עם Windows (dualboot), מה נצטרך לעשות הוא לעצב את המחיצה הזו כ-NTFS או ExFAT.

לאחר שהסברתי את כל זה, הדרך ליצור את המחיצות באובונטו חייבת להיעשות במהלך ההתקנה. בשלב בו אנו רואים "אפשרויות נוספות", נבחר בכך ונכנס לסוג של מנהל מחיצות.

אם הדיסק ריק, נלחץ על סמל הפלוס בצד שמאל למטה וניצור את המחיצות. כפי שהוסבר כאן, עלינו להשאיר את זה כך:

• /boot/efi: גודל 300MB ומעוצב ב-FAT32. בלחיצה ימנית עלינו לסמן אותה כמחיצת אתחול. בנקודת ההרכבה נראה רק /boot/efi, או משהו דומה, מכיוון שזה יכול להשתנות ממתקן אחד למשנהו.
• / (שורש): הגודל, אם אפשר, צריך להיות מעל 30GB, שלמרות שזה נכון שהם אולי לא נחוצים, זה גם נכון שעדיף להיות בטוח מאשר להצטער.
• / בית: התיקיה האישית שאליה נשאיר את המקום הדרוש לשמירת כל המסמכים שלנו. והיזהר בשימוש בכונן קשיח.
• /לְהַחלִיף: אזור ההחלפה, מה המערכת תשתמש כדי לנשום כשהיא לא יכולה להתמודד עם המשימה שאנו מבקשים ממנה לעשות. זה גם המקום שבו הפעלה תישמר באופן זמני אם נרדם, ולכן מומלץ להשאיר לפחות מחצית מזיכרון ה-RAM הפיזי שלנו.

לגבי /home ו-root, ניתן לעצב אותם או לא; אם ברצוננו לשמור על תצורה קודמת, יש להשאיר את /home ללא פורמט.

וזה יהיה הכל. אם נעשה כך, התקנה מחדש לעולם לא תהיה בעיה.